מה משותף לתהליכי השיתוף שחוזרים אליהם

ישבתי סביב השולחן הזה מכל הצדדים: כתושבת שבאה לשמוע, כמתנדבת שארגנה מפגשים, כחברת מליאה שההכרעה הייתה על שולחנה, וכיועצת שמלווה תהליכים במועצות וביישובים. כשאני מסתכלת על היישובים שבהם אנשים חוזרים גם למפגש השני והשלישי - יש להם מכנה משותף אחד, והוא נאמר בדקה הראשונה.

ישבתי סביב השולחן הזה מכל הצדדים: כתושבת שבאה לשמוע, כמתנדבת שארגנה מפגשים, כחברת מליאה שההכרעה הייתה על שולחנה, וכיועצת שמלווה תהליכים במועצות וביישובים. כשאני מסתכלת על היישובים שבהם אנשים חוזרים גם למפגש השני והשלישי - יש להם מכנה משותף אחד, והוא נאמר בדקה הראשונה.

מה שעושים היישובים שבהם זה מחזיק

הם אומרים בקול, בפתיחה ובהזמנה, מה ייעשה עם מה שייאמר: מה פתוח להכרעה משותפת, מה כבר סגור ולמה, ומי חותם בסוף. זה נשמע טכני. בפועל זה הדבר היחיד שחוזר בכל תהליך שראיתי שהחזיק לאורך שנים, גם כשהמפגשים עצמם היו פשוטים לגמרי ובלי הפקה.

כשאני שואלת אותם למה הם עושים את זה, התשובה כמעט תמיד אותה תשובה: כי בפעם הראשונה שלא אמרו את זה, הם ראו כמה עבודה נדרשת אחר כך כדי להחזיר את האמון - ומאז זה נאמר.

החוזה שנכרת בכל מקרה

בייעוץ ארגוני קוראים לזה החוזה הפסיכולוגי: מערכת הציפיות ההדדיות שנוצרת בין צדדים גם כשאיש לא ניסח אותה. הוא נכרת ברגע שנשלחת ההזמנה, בין אם דיברנו עליו ובין אם לא - וכל אחד ממלא את הסעיפים החסרים בהנחות שלו.

תושב שמפנה ערב אחרי יום עבודה ממלא את החסר בהנחה שקולו ישפיע על ההכרעה. ועד שמזמין ממלא את החסר בהנחה שהוא בא להקשיב, ושההכרעה נשארת אצלו - והוא צודק: הוא הגוף הנבחר, הוא נושא באחריות, וזו בדיוק עבודתו. שני הצדדים הגונים לגמרי, ושניהם קראו חוזה אחר. כשמנסחים את החוזה בקול, שני הצדדים מקבלים את מה שבאו בשבילו.

זה גם מה שהופך את ההנחיה לקלה יותר. אני עוסקת בהנחיה ומלמדת אותה, ומהניסיון שלי מנחה מיומן עובד בתנאים טובים בהרבה כשדרגת ההשתתפות הוכרזה מראש - כי אז הוא מנחה שיחה, במקום לגשר בזמן אמת על פער ציפיות שנוצר לפני שנכנס לחדר.

ההצהרה מזמינה יותר אנשים, לא פחות

מנהלים רבים חוששים שאם יאמרו בפתיחה ״ההכרעה נשארת אצל הוועד״, תושבים יוותרו על הבואה. מה שאני רואה בשטח הוא הפוך. המשפט הזה משדר שמי שמדבר יודע מה הוא עושה, ושאפשר להאמין גם לשאר מה שיאמר. מחקר על צדק הליכי מראה את זה בעקביות: אדם שהבין מראש את כללי המשחק, וקיבל הסבר ענייני להחלטה - נשאר בעל אמון במי שהחליט, גם כשההחלטה לא הלכה לכיוונו.

מכאן העמדה שהכי מזמינה ויכוח, ואני עומדת מאחוריה: מועצה שמתכוונת ליידע ומצהירה ״יידוע״ - בונה אמון אמיתי. יידוע שנעשה בכבוד, בזמן ובשפה ברורה הוא מהלך שיתופי לכל דבר, והוא משתלם יותר מתהליך שהוגדר רחב מכפי שהתכוונו אליו. הכבוד לציבור נמצא בדיוק של ההצהרה, לא בגודל שלה.

מה אני מבקשת מכל צוות שאני מלווה

משפט אחד, בפתיחת כל תהליך, שנאמר בקול ונכתב בהזמנה: מה פתוח, מה סגור, ומי מכריע בסוף. לא נייר מדיניות ולא סדנה - שורה אחת, וחמש דקות של חשיבה כנה לפניה. זו ההשקעה הקטנה ביותר שאני מכירה שמחזירה את עצמה כבר בתהליך הבא.

את המדרג המלא אפשר לראות בחמש הדרגות, ואת הצד השני של אותו מטבע - מה שקורה אחרי שההחלטה התקבלה - בהחזרה. שתיהן יחידות עבודה. זו כאן היא עמדה.

מורן נחמני חג׳בי

הידע והכלים כאן נשענים על ניסיון בשטח ועל מחקר. רשימת המקורות המלאה.

מה לעשות עם זה